הבחירה לראות
©נעמה בר-שדה פסיכולוגית קלינית , ספטמבר 2009
המגיבים לפגיעות מיניות מתחלקים לאלה הרואים ושומעים, ולאחרים שאינם רואים ואינם שומעים, או במילים אחרות לאלו המכחישים.
ליסה קמפבל, האחראית על אירועים מיוחדים בקמפוס של אוניברסיטת ברקלי, אלי ג'ייקובס, קצינת המשטרה, ושכנם של משפחת גאירדו (קאירדו), בחרו לראות ולשמוע.
המפגשים של כל השלושה עם משפחת גאירדו ועם הבנות היו מקריים.
השכן, שנמנה על אלו שאוזנם כרויה, דיווח כבר ב-2006 למשטרה על קולות של ילדים העולים מחצר ביתו של גאירדו, אשר מואשם בחטיפתה ובאנוסה של ג'ייסי דגארד בהיותה בת 11.
התבוננותן החודרת והרגישה של ג'קובס וקמפבל, ובחירתן שלא להתעלם מרמזים שמופנים אליהן אפשרה להן לראות את הייחוד שבהתנהגותן, במבטן, בחיוכיהן ובהבעות פניהן "הרובוטיות" של בנותיה של ג'ייסי בת ה- 29 כיום. הן הבחינו בצבע עורן החיוור, ברזונן הבולט, וקלטו את אותה מוזרות שהאחרים לא ראו.
הן הבחינו באופן ההגבה האוטומטי, בתלות החריגה באביהן גאירדו, תלות שהיה בה ניחוח חולני-לופת של "שטיפת מוח".
בזכות התבוננות זו, הביטחון העצמי שלהן והאומץ ללכת עם האינטואיציות שלהן, ניתן סיכוי לילדות ולאמן להימלט מניצול ומהתעללות קשים וממושכים במשך 18 שנה, ולאפשר להן להתחיל ולבנות בהדרגה חיים אחרים. תהליך שימשך ללא ספק זמן רב.
רבים מאיתנו לא מודעים לכך, שהמחוקק מחייב אותנו לדווח את שראינו ושמענו, ואף מטיל על אזרח מן השורה אשר מועל בחובתו זו, עונש של שלושה חודשי מאסר.
חוק העונשין (ו'1) "פגיעה בקטינים ובחסרי ישע" קובע, כי קיימת חובת דיווח (סעיף 368 ד), כאשר "היה לאדם יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו, חובה על האדם לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה".
כ'אחראי' מוגדר כמובן בן-משפחה במובן הרחב של המילה, אבל גם "מי שהקטין או חסר הישע מתגורר עמו או נמצא עמו דרך קבע, ומלאו לו שמונה עשרה שנים; ובלבד שקיימים ביניהם יחסי תלות או מרות".
כלומר 'אחראי' ייחשב גם חוטף שמחזיק בקורבנו בכפייה, מתעלל בו, ובלבד שהוא מזין אותו, דואג למגוריו (גם אם התנאים קשים), ושמתקיימים ביניהם יחסי תלות או מרות.
גם כלפיו קיימת חובת הדיווח, והחובה המוסרית והאתית לראות ולשמוע.
חשוב להדגיש כי על המדווח לא חלה חובת ההוכחה. עליו לדווח במקרה של חשד, או כאשר יש לו יסוד סביר להניח כי חסר הישע נפגע. הוא יכול לדווח לפקיד הסעד, שהינו איש מקצוע אשר אחראי מטעם החוק על הטיפול בקטינים נזקקים עד גיל 18 לפי חוק נוער. לחלופין הוא יכול לפנות למשטרה.
באחריות גורמים אלו לוודא אם יש ממש בחשד ולנהל את החקירה כך, שחפים מפשע לא ייפגעו.
אנשי המקצוע, אשר עוסקים בטיפול בנפגעי טראומה מינית נפגשים שוב ושוב בחוויות הקשות של הנפגעים, אשר בנוסף על הטראומה הקשה של ההתעללות, חווים טראומה נוספת עקב העיוורון והחירשות של הסביבה לטראומה שהם חווים.
בראש ובראשונה מדובר בפוגע שלא ראה את הנפגע או הנפגעת, ולא הקשיב להתנגדותם ולכאבם, ואחר כך בסביבה שלא קולטת ולא מקשיבה לרמזי הנפגע אודות הפגיעה.
במקרים של גילוי עריות, הכאב מתעצם, כיוון שאז מדובר בבני משפחה קרובים שאינם רואים ואינם שומעים.
העוסקים בתחום יודעים כי הקורבנות מדברים, אלא שלעיתים קרובות דיבורם אינו ישיר. גופם מדבר בדומה לגופן של בנותיה של ג'ייסי, ציוריהם מדברים, אופן משחקם מדבר, טון הדיבור, התנהגותם וכיו"ב.
ככל שהחלק הרואה והשומע בקרבנו יגדל, יתחדד, ויעיז- כך נסייע בעצירה ולפעמים במניעה של פגיעה והתעללות בחסרי ישע.
©כל הזכויות שמורות
©נעמה בר-שדה פסיכולוגית קלינית , ספטמבר 2009
המגיבים לפגיעות מיניות מתחלקים לאלה הרואים ושומעים, ולאחרים שאינם רואים ואינם שומעים, או במילים אחרות לאלו המכחישים.
ליסה קמפבל, האחראית על אירועים מיוחדים בקמפוס של אוניברסיטת ברקלי, אלי ג'ייקובס, קצינת המשטרה, ושכנם של משפחת גאירדו (קאירדו), בחרו לראות ולשמוע.
המפגשים של כל השלושה עם משפחת גאירדו ועם הבנות היו מקריים.
השכן, שנמנה על אלו שאוזנם כרויה, דיווח כבר ב-2006 למשטרה על קולות של ילדים העולים מחצר ביתו של גאירדו, אשר מואשם בחטיפתה ובאנוסה של ג'ייסי דגארד בהיותה בת 11.
התבוננותן החודרת והרגישה של ג'קובס וקמפבל, ובחירתן שלא להתעלם מרמזים שמופנים אליהן אפשרה להן לראות את הייחוד שבהתנהגותן, במבטן, בחיוכיהן ובהבעות פניהן "הרובוטיות" של בנותיה של ג'ייסי בת ה- 29 כיום. הן הבחינו בצבע עורן החיוור, ברזונן הבולט, וקלטו את אותה מוזרות שהאחרים לא ראו.
הן הבחינו באופן ההגבה האוטומטי, בתלות החריגה באביהן גאירדו, תלות שהיה בה ניחוח חולני-לופת של "שטיפת מוח".
בזכות התבוננות זו, הביטחון העצמי שלהן והאומץ ללכת עם האינטואיציות שלהן, ניתן סיכוי לילדות ולאמן להימלט מניצול ומהתעללות קשים וממושכים במשך 18 שנה, ולאפשר להן להתחיל ולבנות בהדרגה חיים אחרים. תהליך שימשך ללא ספק זמן רב.
רבים מאיתנו לא מודעים לכך, שהמחוקק מחייב אותנו לדווח את שראינו ושמענו, ואף מטיל על אזרח מן השורה אשר מועל בחובתו זו, עונש של שלושה חודשי מאסר.
חוק העונשין (ו'1) "פגיעה בקטינים ובחסרי ישע" קובע, כי קיימת חובת דיווח (סעיף 368 ד), כאשר "היה לאדם יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו, חובה על האדם לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה".
כ'אחראי' מוגדר כמובן בן-משפחה במובן הרחב של המילה, אבל גם "מי שהקטין או חסר הישע מתגורר עמו או נמצא עמו דרך קבע, ומלאו לו שמונה עשרה שנים; ובלבד שקיימים ביניהם יחסי תלות או מרות".
כלומר 'אחראי' ייחשב גם חוטף שמחזיק בקורבנו בכפייה, מתעלל בו, ובלבד שהוא מזין אותו, דואג למגוריו (גם אם התנאים קשים), ושמתקיימים ביניהם יחסי תלות או מרות.
גם כלפיו קיימת חובת הדיווח, והחובה המוסרית והאתית לראות ולשמוע.
חשוב להדגיש כי על המדווח לא חלה חובת ההוכחה. עליו לדווח במקרה של חשד, או כאשר יש לו יסוד סביר להניח כי חסר הישע נפגע. הוא יכול לדווח לפקיד הסעד, שהינו איש מקצוע אשר אחראי מטעם החוק על הטיפול בקטינים נזקקים עד גיל 18 לפי חוק נוער. לחלופין הוא יכול לפנות למשטרה.
באחריות גורמים אלו לוודא אם יש ממש בחשד ולנהל את החקירה כך, שחפים מפשע לא ייפגעו.
אנשי המקצוע, אשר עוסקים בטיפול בנפגעי טראומה מינית נפגשים שוב ושוב בחוויות הקשות של הנפגעים, אשר בנוסף על הטראומה הקשה של ההתעללות, חווים טראומה נוספת עקב העיוורון והחירשות של הסביבה לטראומה שהם חווים.
בראש ובראשונה מדובר בפוגע שלא ראה את הנפגע או הנפגעת, ולא הקשיב להתנגדותם ולכאבם, ואחר כך בסביבה שלא קולטת ולא מקשיבה לרמזי הנפגע אודות הפגיעה.
במקרים של גילוי עריות, הכאב מתעצם, כיוון שאז מדובר בבני משפחה קרובים שאינם רואים ואינם שומעים.
העוסקים בתחום יודעים כי הקורבנות מדברים, אלא שלעיתים קרובות דיבורם אינו ישיר. גופם מדבר בדומה לגופן של בנותיה של ג'ייסי, ציוריהם מדברים, אופן משחקם מדבר, טון הדיבור, התנהגותם וכיו"ב.
ככל שהחלק הרואה והשומע בקרבנו יגדל, יתחדד, ויעיז- כך נסייע בעצירה ולפעמים במניעה של פגיעה והתעללות בחסרי ישע.
©כל הזכויות שמורות
פסיכולוגית קלינית בכירה ומדריכה בפסיכותרפיה.
מטפלת בנוער, מבוגרים ובזוגות.
מדריכה במסגרת עמותת "תאיר" מטפלים העוסקים בטיפול בילדים נפגעי תקיפה מינית.
בעלת ניסיון רב בטיפול בנפגעי טראומה (בעיקר נפגעי טראומה מינית), ובסטיות מיניות.
עובדת בגישה טיפולית פסיכודינמית.
כותבת מאמרים מקצועיים בעיקר בתחום הטיפול בילדים, טראומה מינית, וסטיות מיניות. המאמרים פורסמו בכתבי העת "שיחות", "פסיכואקטואליה", באתר "פסיכולוגיה עברית", "מקום", ויקיפדיה, ובאתרי מאמרים ברשת.
מטפלת בנוער, מבוגרים ובזוגות.
מדריכה במסגרת עמותת "תאיר" מטפלים העוסקים בטיפול בילדים נפגעי תקיפה מינית.
בעלת ניסיון רב בטיפול בנפגעי טראומה (בעיקר נפגעי טראומה מינית), ובסטיות מיניות.
עובדת בגישה טיפולית פסיכודינמית.
כותבת מאמרים מקצועיים בעיקר בתחום הטיפול בילדים, טראומה מינית, וסטיות מיניות. המאמרים פורסמו בכתבי העת "שיחות", "פסיכואקטואליה", באתר "פסיכולוגיה עברית", "מקום", ויקיפדיה, ובאתרי מאמרים ברשת.
